מיתוס הלוחם/ת נבנה על הקרבה, הדוגמא והמופת לצאת ולשרת את המולדת, למות עבורה אם יידרש. כיצד נבנתה ההכרה הזאת? מי זכו להיקרא "יפי הבלורית והתואר?" מי הם היום הנושאים את דגל ההקרבה ומי זנחו אותו?
המתח המתמיד בישראל בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית נמצא תדיר על המוקד. שתי המילים הללו והמקף המקשר ביניהן צופן בחובו את כל סלעי המחלוקת בין השבטים השונים שמרכיבים את הפסיפס המקומי, משוואה שמחפשים את פתרונה כבר יותר משבעה עשורים. בפתח שנות השבעים וחמש, בריתות ישנות מתפרקות, חדשות נוצרות והטמפרטורה בכור ההיתוך עולה לרמות חדשות.
לאורך השנים היוותה דמות החלוץ השזוף עם המחרשה והרובה, הפוסטר של הישראליות. מיתוס הפועל העברי, "מלח הארץ" היו הדבר להידמות לו. אבל כבר מאז הימים הראשונים ועד עצם הימים הללו, סיסמאות ודימויים שנאה להתהדר בהן מ"עבודה עברית" ועד "אומת הסטארט-אפ", הם ייצוגים של מיעוט בחברה הישראלית - האליטה.
התנועה הציונית הפכה פנטזיה למציאות על פיסת האדמה הזאת בין הים לנהר. מהנוף הצחיח שפגשו יצרו "ארץ זבת חלב ודבש". דור המייסדים היה מלא דמיון וארוטיקה לארץ, בכישרון גדול הם בראו אותה מחדש, את נופיה, שפתה ותרבותה, כמעט כל מיתוס ציוני הם הפכו כאן למציאות. אבל חלק מהחלומות הפנטסטיים הללו גבו עם השנים מחיר שאותו אנו נאלצים לשלם היום.
