בסוף מלחמת "שלום הגליל" מוצא את עצמו הצבא הישראלי במלחמה חדשה שלא ציפה לו. הטרור מתחיל להכות, אבל אף אחד לא מבין את התמונה המלאה. השיעים שקיבלו את צה"ל בפרחים פונים כעת נגדנו בסיוע המעצמה העולה, איראן. אסון צור מתרחש, ומתברר שמדובר לא בתאונה אלא בפיגוע ההתאבדות הראשון, כזה שיפתח גל עכור של דם. חיילים צעירים מתמודדים עם מכוניות תופת בשיירות ועם הסתערות של לוחמי גרילה על מוצבים בלב השטח.
צה"ל נסוג ל"איזור ביטחון", בונה קו של מוצבים מבודדים ומנסח את המטרה: ''הגנה על יישובי הצפון''. בהתחלה זה נראה ברור. אך בהדרגה מתברר שחיזבאללה הפך לאויב מתוחכם. הוא איתר את המוצבים ואת הצירים אליהם כנקודת תורפה, והחיילים הופכים למטרה.
אחרי אסון המסוקים מתחילה מחאה אזרחית מהחריפות שהיו בישראל. הלחץ משפיע על הסקרים וראש הממשלה הנבחר מבטיח להוציא את צה"ל תוך שנה. צבא דרום לבנון קורס והנסיגה מתרחשת במפתיע. 18 שנה של קיבעון מחשבתי נגמרות תוך לילה, ונשכחות.
