"אין ספק שהקומדיה הקלה תהיה האמנות הראשית במדינת היהודים". כך כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, וכך גם נפתח הפרק הראשון בציטוט יומנו של הרצל, לאחר ביקורו היחיד בארץ־ישראל. הפרק בוחן את אמנות הקומדיה הקלה, משנות ה־20 ועד הקמת המדינה. התופעה הבולטת ביותר בהומור היו הקברטים הסאטיריים "הקומקום" ו"המטאטא", אשר הציגו את ההווי ואת חיי היישוב. הקברטים הללו התמודדו עם יצירת הומור בסגנון חדש ובשפה העברית המתחדשת. כבר אז ידעו הסטיריקנים משהו על יחסם של היהודים לערבים ועל יחסו של הממסד אל האזרח הקטן.
שתי הדמויות המרכזיות של תחילת שנות ה־50 הן אפרים קישון ודן בן־אמוץ, אשר נולדו באותה שנה - האחד בווינה והאחר ברובנו. קישון ובן־אמוץ שלחו ידם בכל תחום: כתיבת טורים סאטיריים בעיתונות - "חד־גדיא" ו"מה נשמע"; מערכונים ללהקת הנח"ל ול"בצל ירוק"; בימוי סרטים והצגות; תכניות רדיו, "שלושה בסירה אחת". לכאורה, אלה שני ישראלים הפועלים מחיקו החם של הקונסנזוס. למעשה, מדובר בשני עולים חדשים־ישנים, שהפכו למעצבי הפנים של הישראליות.
דז'יגאן ושומאכר הם צמד הקומיקאים הגדול והפורה ביותר שהיה בהומור היהודי. הצמד מתחיל את דרכו בשנות ה־20 בפולין וזוכה לתהילת עולם. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הם נמלטים מאימת הכיבוש הנאצי לברית המועצות, שם הם נשלחים לתקופת מאסר בסיביר, אך גם בתנאים הקשים והלא אנושיים הם לא מפסיקים להצחיק. בשנת 1950 הם עולים למדינת ישראל, אבל גם פה מחכה להם הפתעה מצד השלטונות. סיפור קבלתם של דז'יגאן ושומאכר בארץ הוא דגם כואב של הניסיונות הבאים לקליטת ה"יידישקייט" ושל מאמציה של תרבות זו להשתלב בתוך ה"ישראליות" המתהווה.
בחיי ההומור והבידור של סוף שנות ה־50 עד אמצע שנות ה־60 מתבלטת התופעה של פריחת מועדוני הבידור והסאטירה, "מועדון התאטרון" ו"החמאם". המועדונים הם חממה לגידול הכותבים המרכזיים, ובהם דן אלמגור, חיים חפר ודן בן־אמוץ, ומתפתחים בהם ניצני הסאטירה במדינת ישראל הצעירה, כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל "רביעיית מועדון התאטרון". מועדון "החמאם" מגבש את שורות הכוכבים שיצעידו את ההומור בשנים הבאות: אורי זוהר, אריק איינשטיין, שייקה אופיר, רבקה מיכאלי ויוסי בנאי, וכן שלישיית גשר הירקון. התקופה שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, הפרשיות הביטחוניות והמצב הכלכלי ¯ כל אלה משתקפים מעל הבמות וחורתים את ההיסטוריה בתודעת קהל התאטרון.
הפרק בוחן את תופעת הלהקה הוותיקה והחשובה ביותר בבידור הישראלי, "הגשש החיוור": כיצד נכנסה שלישיית הגשש החיוור לתודעת החברה הישראלית ב־1963, ואיך הגיעה למעמד של סמל לאומי בפנתאון הבידור באמצע שנות ה־70; איך הצליחה השלישייה למצוא מכנה משותף שמצחיק את כולם: האינסטלטור והפרופסור, המוסכניק וחבר הכנסת. הפרק גם מנתח לעומק את "השפה הגששית", שביטאה את העממיות הישראלית באמצעות היוצרים והכותבים העומדים מאחורי השלישייה: יוסי בנאי, נסים אלוני ושייקה אופיר.
בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים ב־1967, ועד שנת 1973, פרחו חיי ההומור והבידור בארץ. אופוריית הניצחון השפיעה גם על האמנים והבדרנים ועל יחסי המפורסמים עם הגנרלים והפוליטיקאים. הפרק ממפה את הכניסה לשוק הבידור החם באותם ימים: מכוכבות בלהקה צבאית לחוזה ב"תאטרון העממי" של פשנל, השתתפות במחזמר אקסטרווגנטי אצל האמרגן המהולל גיורא גודיק ותכנית יחיד במסגרת תכנית הרדיו "שלכם לשעה קלה", שמתוכה יוצאים מיטב המערכונים של התקופה. בצד כל הזוהר הזה יוצרים אורי זוהר וחבורתו את "לול" ומגלים את הטלוויזיה שעודנה בחיתוליה.
הניצחון במלחמת ששת הימים יצר אווירת אופוריה, אבל גם תרם לצמיחתה של סאטירה חריפה. נגד הזרם ונגד הקונסנזוס הלאומי כתב חנוך לוין מחזות שהועלו תחילה במרתפים של תל־אביב, אך בהמשך הצליחו הסאטיריקנים להבקיע אל לב הפריים טיים בערוץ 1 בתכנית "ניקוי ראש". "ניקוי ראש" הייתה תכנית הסאטירה המרכזית של התקופה. מאחוריה עמדו רביעיית סטודנטים מירושלים ומוטי קירשנבאום, מפיק בעל תעוזה רבה. יחדיו הם הצליחו להציג סאטירה שהתחילה בקול ענות חלושה, אך התגברה אחרי מלחמת יום הכיפורים לקול תרועה גדולה, עד המהפך בבחירות 1977. דרך התמקדות ב"ניקוי ראש" עולות שאלות על גבולות הסאטירה בארץ.
הפרק עוסק בקומדיה של שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, שבהן הקולנוע זוכה לפריחה שטרם הייתה כמותה בתחום הקומדיות. שלושה ז'אנרים חדשים תופסים את מוקד המסך, וכל אחד מהם מייצר יבול ענֵף: 24 סרטי בורקס, 12 סרטי מתיחות, 6 סרטי חבורת "אסקימו לימון". סרטי הבורקס מציגים את המפגש בין האשכנזים למזרחים, באופן שונה לגמרי מהמציאות של אותן שנים. בקולנוע נערכת בסוף חתונה בין־עדתית. לעומת זאת, ברחוב עולה תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים". סרטי המתיחות חושפים את אופיו של הרחוב הישראלי. בעקבות הצלחתם של סרטים אלה בישראל, יוצרי הסדרה בוחנים את הז'אנר ואת הסיבות לפופולריות הרבה שזכה לה.
הפרק מתאר את מגוון ההומור והסאטירה של שנות ה־80, על רקע אינפלציה דוהרת ורוטציות שלטוניות, תוך כדי טביעה בבוץ הלבנוני ופולמוס ציבורי קשה וחריף. בטלוויזיה החינוכית מתאגדת חבורת שחקנים וירטואוזיים - מוני מושונוב, שלמה בר־אבא, גידי גוב ודובל'ה גליקמן -בתכנית "זהו זה". הצמד שלמה בר־אבא ומוני מושונוב מחלק את זמנו בין המחזות הסאטיריים הנוקבים של הלל מיטלפונקט ויהושע סובול, "ויהי חור" ו"עמוד העץ". הטלוויזיה החינוכית רושמת תקדים נוסף: היא מעלה לשידור את הסיטקום הישראלי הראשון: "קרובים קרובים". בגלי צה"ל משודרת תכנית הקאלט "מה יש", וכך נולד צמד נוסף בעל הומור "נונסנס", ארז טל ואברי גלעד. מערכות הבחירות הסוערות של אותם ימים מגייסות לעזרתן את הבדרנים המובילים. מפלגת העבודה משתמשת בשירותיה של שלישיית הגשש החיוור, ומולה, לעזרת מפלגת הליכוד, מתגייס ספי ריבלין. בעקבות פליטת פה בכיכר מלכי ישראל יוצא דודו טופז במופע יחיד מצליח וסוחף: "פליטת פה".